ציונות ישנה-חדשה

באוגוסט 2002 פורסם בארה״ב ספר שהשפיע על הפוליטיקה האמריקאית יותר מכל ספר אחר בעשרים השנים האחרונות. ב״הָרוֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״, רוי טיישיירה וג׳ון ג׳ודיס חזו את התחזקותו של גוש מצביעים שיבטיח את שלטון המפלגה הדמוקרטית בארה״ב בעשורים הבאים. בפועל, קרה משהו אחר אבל הספר השפיע עמוקות על שתי המפלגות הגדולות, ויש אומרים שהשפעתו המיידית היא היא שגרמה לתחזיות שלו לא להתגשם. סיפורו של ״הָרֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״ שופך אור גם על תהליכים שקורים ועוד יקרו בישראל ומספק תמרורי אזהרה לימין, לשמאל, ולמרכז. 

התחזית של טיישיירה וג׳ודיס התבססה בעיקר על שתי מגמות דמוגרפיות וחברתיות. אחת, הצמיחה המהירה באוכלוסייה של קבוצות מיעוט, בעיקר היספנים, שנטו להצביע לדמוקרטים באחוזים גבוהים. ושתיים, הנטייה של משכילים-לבנים-אמידים לאמץ דעות ליברליות בנושאים חברתיים. הנטייה הזו הניעה את המצביעים הללו להתרחק מהמפלגה הרפובליקנית אליה נטו להצביע בעשורים הקודמים. בנוסף לתנועה של משכילים-לבנים-אמידים שמאלה, הכותבים צפו שמצביעים אלו יהפכו להיות משפיעים יותר ככל שתעלה החשיבות הכלכלית של תעשיות עתירות ידע. 

את שתי המגמות הללו – ריבוי מהגרים שמצביעים לשמאל מלכתחילה ושינוי בחשיבות ואופן ההצבעה של לבנים בעלי השכלה גבוה – הכותבים חיברו למגמה נוספת: היכולת של המפלגה הדמוקרטית לקסום למרכז הפוליטי ולהציע מצע שמביא יחד קבוצות שונות. המודל ובסיס למגמה השלישית הייתה נשיאותו של ביל קלינטון, שהצליח לזכות בקולות של לבנים ממעמד הפועלים, בני מיעוטים, ומשכילים-לבנים. 

מלכתחילה, היו סיבות לפקפק בתחזיות הנ״ל. הספר יצא שנתיים לאחר שג׳ורג׳ וו. בוש הרפובליקאי ניצח את אל גור, סגנו של קלינטון. ב-2004, בוש אף נבחר לקדנציה שניה ברוב משכנע. עם זאת, לחסידי התאוריה של ״הָרוֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״ היה הסבר הגיוני לכל אחד מהכישלונות  ה”בלתי צפויים״ האלה. ב-2000, גור זכה בחצי מיליון קולות יותר מבוש והפסיד באופן טכני בגלל חֶבֶר הָאֵלֶקְטוֹרִים. ובכל אופן, גור נתפס כמועמד לא מוצלח שנכשל בגלל אישיותו ואיכות הקמפיין שלו ולא בגלל הרעיונות שקידם. וב-2004, בוש ניצח בגלל שהיה נשיא בעת אירועי ה-11 בספטמבר ו”האמריקאים לא מחליפים נשיא בזמן שהמדינה תחת מתקפה.״ 

לאחר שנתיים נוספות, כשהמתקפה דהתה מן התודעה והפוקוס עבר לעניינים כלכליים ולשגרת המלחמה, התחזיות של טיישיירה וג׳ודיס התחילו להתגשם. בבחירות האמצע של 2006, הדמוקרטים היכו את הרפובליקאים שוק על ירך וזכו בשליטה בשני בתי הנבחרים. וב-2008, ברק אובמה זכה בנשיאות עם רוב מרשים. בחירתו של נשיא שחור שנשען על קבוצת המצביעים המגוונת ביותר בהיסטוריה של ארה״ב היוותה הוכחה לכך שהתאוריה המקורית פגעה בול.

אבל עוד לפני שהסתיימו החגיגות, התחילו הצרות. ב-2010, הדמוקרטים איבדו את השליטה בקונגרס ואיבדו מכוחם בסנאט. השינוי הגיע כתגובה לרפורמת הבריאות המקיפה ועקב חשש מהגדלת החוב הלאומי וההוצאה הממשלתית – בין היתר בכדי לחלץ בנקים כושלים. משם המצב רק התדרדר. ב-2012, אובמה נבחר בשנית אבל הדמוקרטים איבדו עוד מושבים בקונגרס והסנאט. ב-2014, הדמוקרטים איבדו גם את הסנאט, ואובמה הפך ל״ברווז צולע״ שלא יכול לממש את מדיניותו (או למנות שופטים לביהמ״ש העליון). ואז הגיעה המכה הגדולה מכולן: ב-2016, דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה״ב. 

התחזית של ״הָרוֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״ לא עמדה במבחן המציאות. איך זה קרה? ולמה הספר בכל זאת נתפס כמשפיע כל כך?

נתחיל מהשאלה הראשונה. שתי המגמות העיקריות שתוארו בספר רק התעצמו – האוכלוסייה ההיספנית גדלה והמשיכה להצביע לדמוקרטים, ולבנים-משכילים המשיכו לנוע שמאלה ולבסס את מעמדם כקבוצה ששולטת במוקדי כוח אידאולוגיים בתקשורת ובמוסדות להשכלה הגבוהה. אך באותו זמן, קרו גם עוד כמה דברים: מצביעים לבנים ממעמד הפועלים זזו ימינה כי הרגישו שהמפלגה הדמוקרטית לא מייצגת אותם. בזמן שהדמוקרטים הרוויחו עוד מצביעים היספניים ומשכלים, הם איבדו כמות ניכרת של מצביעים אחרים. מה שמביא אותנו לשאלה השנייה.

אז למה הספר בכל זאת נתפס כמשפיע כל כך? מכיוון שהוא תרם לשינוי בגישה של שתי המפלגות. הדמוקרטים האמינו שהדמוגרפיה לצידם ושהרוב שלהם בלתי נמנע. הם זזו שמאלה בעניינים חברתיים וכלכליים כגון הפלות, נישואים חד-מיניים, הזכות לשאת נשק, הגירה, פגיעה בתעשיית דלקי הפחמן, והרחבת ההוצאה והחוב הממשלתיים. באופן אירוני, דווקא השליטה שלהם במוקדי הכוח בתקשורת גרמה להם לא לשמוע את קולם של מצביעים ממעמד הפועלים ולאמץ גישה אליטיסטית כלפיהם – ״סַל שֶׁל אֲנָשִׁים מְגֻנִּים,״ כפי שתיארה אותם הילארי קלינטון במהלך קמפיין הבחירות שלה. השינוי במפלגה בולט במיוחד כשמשווים בין הקמפיין של הילארי לזה של בעלה שני עשורים קודם לכן. ביל הגיע כמושל ממדינה שולית בדרום, זר יחסית לתקשורת הארצית, רץ עם מצע פרווה ומאחד, וניסה והצליח למשוך גם לבנים-משכילים מרצועות החוף, בני מיעוטים, ועובדי צווארון כחול. הילארי, מאידך, הגיע כסנאטורית מניו יורק, אהובת התקשורת, רצה על מצע פרוגרסיבי רדיקלי יחסית, והזניחה או דילגה לחלוטין על מספר מדינות מפתח במרכז ודרום המדינה. 

קל לתלות את הכישלון הדמוקרטי במלחמת תרבות שמוּנַעַת על ידי כוחות לא רציונליים – גזענות, בּוּרוּת, וכיו״ב. אבל ניתוח קר מראה שיש קונפליקט ברור בין הצרכים וההעדפות של קבוצות שונות ב״רֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״ וְשֶׁחִזּוּר אחר חלק אחד של הקבוצה פוגע בהכרח ביכולת למשוך מצביעים מחלק אחר. במגוון של נושאים - מדיניות הגירה, יחסי הסחר עם סין, מדיניות פיסקלית, מדיניות אנרגיה וסביבה – מה שטוב או מועדף על מעמד הלבנים-משכילים בערים הגדולות פוגע בתעסוקה ואיכות החיים של עובדי הצווארון הכחול. בנוסף, המנהיגות הדמוקרטית לא התאמצה לגייס תמיכה רחבה לשינויי מדיניות חברתית כגון נישואים חד-מיניים והתייחסה לכל מי שמתנגד או נרתע מהם כ״חסר תקווה״ שאין צורך לנהל אתו דיון. ניתן לומר, עם כן, שהספר של טיישיירה וג׳ודיס גרם להיבריס דמוקרטי והישענות יתר לכיוון הדעות והאינטרסים של חלק מהמצביעים שלהם באופן שגרם לניכור של בסיס המצביעים הקיים. 

ההשפעה של הספר לא מסתיימת בצד הדמוקרטי. גם הרפובליקאים הושפעו ממנו, לטובה ולרעה. כתוצאה מהתחזיות הדמוגרפיות שנראו בלתי הפיכות, המועמד טראמפ חרט על דיגלו את נושא ההגירה בכלל, ואת ניגוח ״סוחרי הסמים והפושעים״ ההיספנים בפרט. נושא זה נתפס היום כטבעי לנשיא רפובליקאי, אך גם למשפחת בוש וגם לרייגן היו דעות וגישה שונות מאוד בנושא. בנוסף, טראמפ הבין שמעמד הפועלים הלבן נזנח על ידי הדמוקרטים ועל כן התמקד על ההעדפות התרבותיות והאינטרסים הכלכליים של הקבוצה הזו במלוא המרץ. 

התנועה של התקשורת המסורתית שמאלה סייעה לטראמפ בשתי צורות מנוגדות: מצד אחד, היא דחפה אותו להשתמש במדיה החברתית. ומצד שני, התנועה של ערוצי החדשות המובילים שמאלה (מבחינה חברתית) פתחה פתח לצמיחה של ערוץ חדשות חדש יחסית, פוקס ניוז,  שהתמקד בהעדפות והאינטרסים של מעמד הפועלים הלבן. במהלך הקמפיין של טראמפ ב-2015, המדיה החברתית הבשילה לכדי ערוץ רב עוצמה שעזר לטראמפ לקבוע את סדר היום ופוקס ניוז כבר היה פופולרי מספיק בכדי לתת למועמד כתום-השיער גיבוי ארטילרי במקרה של מתקפות מצד ערוצי התוכן המסורתיים. בנוסף, העלייה בשימוש בטלפונים חכמים ורשתות חברתיות עבדו לטובת מועמדים מקטבים שמתבטאים באופן שטחי וקיצוני – בדיוק ההיפך מהמנהיגים המאחדים שחזו טיישיירה וג׳ודיס בסיפרם.

כאן המקום לציין שסימני האזהרה היו על הקיר מבעוד מועד. עוד בשנת 1999, אל גור התמקד מאוד בנושאים סביבתיים, הביע עוינות כלפי תעשיה מסורתית מבוססת דלקי פחמן, ופזל שמאלה בנושא הפלות. כבר אז היו שחשבו שזה מה שפגע בסיכוייו להיבחר, אבל הדמוקרטים לא ראו זאת כסיבה מהותית והתרכזו בסיבות אחרות. ועוד ב-2007, אובמה הוכיח עד כמה אפקטיבי השימוש במדיה חברתית להפצת מסרים וגיוס כספים. עוד לפני כן, הזכייה של אובמה במועמדות הדמוקרטית לנשיאות  הוכיחה שמועמד אנונימי יחסית ובלתי סביר בעליל יכול להפתיע יריבה ממסדית ומפורסמת. אבל הלקח לא נלמד וב-2015 הילארי המשיכה להישען בעיקר על התמיכה של ערוצי התקשורת המסורתיים, בין היתר בגלל שבניגוד לאובמה, היא כבר הייתה ״מניה בטוחה״ והתקשורת תמכה בה באופן גורף. 

ההשלכות של ״הָרֹב הַדֵּמוֹקְרָטִי הַמִּתְהַוֶּה״ עדיין מהדהדות וניתן כבר לראות את הטוויסטים הבאים בעלילה – ביידן היה ניסיון מוצלח של הדמוקרטים לקרוץ שוב למצביעים לבנים ממעמד הפועלים, ולא רחוק היום שהרפובליקאים יציגו בן או בת מיעוטים כמועמדים לנשיאות. 

עיקר ענייננו בישראל אז נעצור את הסיפור האמריקאי שלנו כאן (למי שמעוניין להתעמק, הניו יורק טיימס והוול סטריט ג׳ורנל פרסמו ניתוח מחודש של הספר לכבוד 20 שנה להוצאתו). ניתן להפיק מעלילות הספר של טיישיירה וג׳ודיס מספר לקחים בנוגע לתחזיות פוליטיות, בעיקר כאלה הנוגעות לעתיד:

1. כל גוש קואליציוני מורכב מקבוצות עם אינטרסים מנוגדים בחלקם. כשקבוצה אחת גדלה ומתחזקת, היא בהכרח מגבירה את החיכוך שלה עם אחת או יותר מהקבוצות האחרות. לעתים, עד למצב שבו אחת הקבוצות נאלצת לעזוב את הגוש.
   
   
2. שינויים טכנולוגיים משנים את חוקי המשחק הפוליטי באופן מהותי ובלתי צפוי. שלא לדבר על מתקפות טרור גדולות ומלחמות.
   
   
3. הנושאים שנראים הכי חשובים היום הם לאו דווקא אלה שיהיו הכי חשובים בעוד עשר או עשרים שנה. כמה מהנושאים המרכזיים של מערכות הבחירות האחרונות – הגירה, יחסי הסחר עם סין, נישואים חד-מיניים – לא היו על הרדאר לפני עשרים שנה. ואפילו נושא ההפלות לא היה משמעותי כבר הרבה שנים עד הפך לקריטי במערכת בחירות האמצע של 2022.
   
   
4. והכי חשוב, המציאות היא דינמית: תחזיות על בסיס מגמות ״בלתי הפיכות״ משפיעות על ההתנהגות של השחקנים הפוליטיים באופן שמשנה את הנחות הבסיס או חושף מגמות חדשות. הסתמכות יתר על מגמות ״בלתי הפיכות״ מולידה יוהרה שמאיצה את עליית המתח בתוך הגוש. כמו כן, היוהרה מעודדת פעולות כוחניות ועלולה להצית תגובות נגד ושינוי אסטרטגיה אצל מתנגדי הגוש.
   
   

מה זה אומר עלינו? ישראל נשלטת היום על ידי קואליציה של מצביעי ימין חילוניים ״קלאסיים״, מצביעים דתיים-לאומיים, ומצביעים חרדים. הגוש הנ״ל צפוי לצמוח ולהבטיח את שלטון הימין עד הודעה חדשה, במיוחד על בסיס שיעור הפריון הגבוה של נשים חרדיות ודתיות. אפשר לומר שאנו עומדים בפני רוֹב יְמָנִי מִתְהַוֶּה. 

יש כאלה שכבר בונים על סיפור הזה בניינים. משה קופל, יו״ר פורום קהלת, לא התרגש מתגובת הנגיד, בכירי הכלכלנים והמשפטנים, ראשי המשק, ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, ומיליוני ישראלים ל״רפורמה״ המשפטית שהוא מקדם. מבחינת קופל, הניצחון הוא רק עניין של זמן. בראיון לפני מספר שבועות הוא אמר: 

״הימין הולך ומתחזק, הדתיים שהם חלק מהקואליציה הזו מביאים יותר ילדים מאשר אחרים. מנקודת מבט דמוגרפית נראה שהימין רק יתחזק, אז אם הרפורמה ההכרחית הזאת לא תקרה הפעם, היא תעבור תוך שנתיים, ארבע או חמש שנים״

היוהרה כבר פורחת בשיא הדרה. וגם הסדקים כבר מתחילים להיראות. על פי דיווחים, המפלגות החרדיות הן אלה שדחקו בראש הממשלה לעצור ולחשוב מחדש. לכל הפחות, הן סיפקו לו רשת ביטחון כנגד חברים אחרים בגוש – כולל אנשים ממפלגתו שלו. למה שהחרדים יעשו דבר כזה? כי האינטרסים של ההנהגה והציבור שלהם לא זהים לאלה של הציבור הדתי-לאומי או של בכירי הליכוד. לחרדים חשובים מספר חוקים ספציפיים, אבל אין להם עניין עקרוני בשינוי של צורת השלטון בישראל. ובניגוד למצביעי הליכוד והציבור הדתי-לאומי, החרדים אינם רואים את עצמם כאליטה חדשה שאמורה להחליף את זו הישנה בצה״ל, באקדמיה, בבתי המשפט, ובמשק — לפחות עד כה. אני מדבר כמובן בהכללה ומצייר בקווים גסים. אבל מהות הדברים אינה שנויה במחלוקת.

כשמסתכלים על התמונה הרחבה יותר, ניתן לזהות סדקים נוספים ב״רוֹב יְמָנִי המִתְהַוֶּה״. נראה שרבים במחנה הדתי-לאומי מתעדפים את המשך ההתיישבות ביהודה ושומרון על פני שיקולים כלכליים וחברתיים אחרים. עם האוכל בא התיאבון, וככל שההתיישבות גדלה ונמשכת, התיעדוף שלה מתעצם והופך מרכזי. תיעדוף של אזור וקבוצה אחד בא על חשבון אזורים וקבוצות אחרות – במיוחד בפריפריה בשטחי הקו הירוק. המתח בנוגע לחלוקת העוגה מתעצם במיוחד כשהעוגה מפסיקה לגדול. והרי אנו בפתח של האטה כלכלית, בין היתר כתוצאה מתגובת נגד של העולם ושל קבוצות אחרות במשק למדיניות של גוש הימין.

כל האמור לעיל עדיין לא הוביל לשבר בימין, אבל כוח-היתר של סמוטריץ׳ ובן גביר בממשלה מגדיל את הסיכוי שהסדקים יתרחבו. זהו ,כמובן, נושא מורכב. חרדים רבים, למשל, גרים מעבר לקו הירוק אז יש להם אינטרס כלכלי לשמור על השטחים. מאידך, עוד בימי רבין ההנהגה החרדית הוכיחה שהיא יכולה להגיע להבנות עם ראש ממשלה מהשמאל על שימור היישובים שלה במקרה של פינוי של יישובים רחוקים וקטנים יותר. בנוסף, התעצמות של החרדים מחד והדתיים-לאומיים מאידך תיצור נקודות חיכוך חדשות בין הקבוצות – למשל בתחרות על מינוי רבנים ראשיים, רבני ערים, ודיינים. ויש גם מגמה של ערבוב בין חרדים לאומיים – חרד״לים – ואימוץ רעיון ארץ ישראל השלמה בקרב קבוצות שהיו אדישות אליו בעבר. אך גם מגמה זו רק מראה כמה המצב דינמי, ואם היא תימשך היא יכולה להביא לפיצול של המצביעים החרדים למפלגות קטנות יותר וליצור מצב שיקשה על יצירת גוש יציב לאורך זמן. 

המטרה של האמור לעיל היא לא לצפות מה יקרה, אלא להצביע על כך שהאפשרויות מגוונות יותר ממה שנהוג לחשוב, ולא רק בעוד עשרים שנה אלא גם בעוד שנתיים. 

גם באזורים אחרים של המפה הפוליטית יש דוגמאות לסדקים או שינויים כתוצאה מיוהרה וניגודי אינטרסים בין שותפים טבעיים-לכאורה. ב-2013, אביגדור ליברמן היה מועמד רציני לרשת את בנימין נתניהו כמנהיג הימין. המפלגה שלו ייצגה עולים מחבר העמים שנתפסו כ״ימנים בדם.״ עשר שנים לאחר מכן, ליברמן ומפלגתו הם המתנגדים החריפים ביותר של ממשלת ה״ימין על מלא,״ ואפילו מסרבים להשתתף במגעים על פשרה בבית הנשיא. איך זה קרה? ההתקרבות של הליכוד לחרדים יצרה מתח עם ליברמן ומצביעיו שחרטו על דגלם את החופש מדת. ליברמן, מצידו, תרם להפיכה של השמאל לאנטי-חרדי ולדחיפה של המפלגות החרדיות לידי הימין. ציניקנים גמורים יגידו שתפקידו האמיתי של ליברמן הוא ייצוב גוש הימין על הבטחה של תמיכה חרדית.

ואז יש את כל מה שקרה ועוד לא קרה במשאל. לפני שלושים שנה, למפלגת העבודה היו 44 מנדטים, ועוד 12 של מרץ. השמאל חזר לשלטון אחרי שהנץ הוותיק יצחק שמיר לא הצליח להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה מחד ועם הלחץ הבינלאומי מאידך. החרדים עזרו לרבין להעביר את הסכמי אוסלו. לפני עשרים וארבע שנים, אהוד ברק ניצח את ביבי ברוב מוחץ. ברק ניסה ללכת רחוק יותר מרבין אבל לא הצליח להגיע להבנות עם ערפאת. כתוצאה מכך, ערפאת יזם או לפחות לא מנע את  האינתיפאדה השנייה. השמאל לא סלח לברק על ניפוץ האשליה שערפאת יביא שלום. וגם אם ברק יכל להציע יותר, כבר לא היה לו מנדט לכך. 

עם נפילתו של ברק ב-2001 מפלגת השלטון ההיסטורית של ישראל עמדה על פני פרשת דרכים: להסתגל למציאות או להיאחז בפנטזיה. היא בחרה בפנטזיה ונמחקה מהמפה. יש תחושה שמשהו דומה קורה כעת בליכוד. במקום להקשיב לעם, המפלגה הגדולה ביותר נאחזת בפנטזיות. לא ברור לאן זה יוביל, אבל לפחות בסקרים, נראה שמצביעי הליכוד מתפצלים בין מפלגות ימניות קיצוניות יותר לבין מפלגות מרכז שמייצגות גישה מציאותית ומאוזנת יותר בחזית הכלכלית, מדינית, וביטחונית.  

אני לא טוען שהשמאל או אפילו המרכז אוטוטו חוזר לשלטון. אבל אין ספק שאנו עומדים בפני מפץ גדול כלשהו. בליץ החקיקה של ממשלת נתניהו הביא לתגובת נגד שמאחדת אנשים שמזמן לא ישבו יחד. לשמאל יש הזדמנות חדשה לחזור להיות רלוונטי. אבל בכדי לעשות זאת עליו להתגבר על שנאת החרדים ולשאוף להגיע להבנות. גם החרדים, מצידם, מתחילים להבין ששווה לטפח יחסים עם שותפים משני צידי המפה. זו לא קריאה לשמאל להתפשר, אלא קריאה לחשיבה חדשה וחתירה למגע. לא לוותר על החרדים כשותפים למפעל הציוני. וכמובן, לא אבדה התקווה מאף קבוצה – דתיים לאומיים, אשכנזים, מזרחים, מעורבים, נחמדים, מרגיזים, וכל היתר. 

המדינה החדשה-ישנה הזו ממשיכה להתהוות. זה טוב שישראל תהיה יותר מזרחית, יותר רוסית, יותר דתית, וגם יותר מודרנית, יותר פתוחה, יותר בטוחה בעצמה ומוכנה להכיר בזכויות של מיעוטים אתניים, דתיים, ומגדריים. זה טוב לא רק בגלל שזה מה שהעם רוצה, אלא בגלל שזה מה שהעם, וזה מה שיעזור ליותר אנשים להרגיש חלק מהמפעל הציוני. 

וזה עוד לפני שהגענו להפתעות אחרות שעוד ודאי בפתח. מה הסיכוי להתלקחות אלימה משמעותית בעשור הקרוב? מה הסיכוי לשינויים טכנולוגיים נוספים שיערבבו את המפה הפוליטית ואת הכלכלה? הסיכוי גבוה מאוד. שנים לא פשוטות באופק, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. אבל כאן יש סיבה מיוחדת להיות אופטימיים: כל הרעיון המשוגע הזה של מדינה יהודית באמצע המזרח התיכון, על חצי מדבר, על בסיס מהגרים מוכים וחבולים מכל קצות תבל. כל הרעיון הזה מעולם לא היה הגיוני, ומעולם שום בר דעת לא היה חושב שזה יצליח. ואף על פי כן, זה קרה וזה קורה וזה ימשיך לקרות. תזרמו. ותתחדשו!

חג שמח. (וגם יום הולדת שמח לי!)

דרור פולג

נ.ב.
המאמר נכתב במשיכה אחת בערב יום העצמאות. אני מתנצל מראש על אי-דיוקים וטעויות כתיב. אשמח לשמוע את דעתכם.