הגיע הזמן לְסָרֵב

במשרד ההגנה האמריקאי נהגו לספר בדיחה עצובה. ב-1969, כשריצ׳רד ניקסון התמנה לנשיא, הוא הזין את כל המידע על התקדמות מלחמת וייטנאם לתוך מחשב-העל של הפנטגון ושאל באיזו שנה ארה״ב צפויה להשיג את הניצחון המוחלט. המחשב הענק עיבד את הנתונים, חרק ונשף, עירבב וחישב ואז פלט את התשובה: ״1964״.

הבדיחה העצובה נטלה השראה מהמציאות העגומה. ב-1962, מזכיר ההגנה של ארה״ב, רוברט מקנמארה, דיווח ש״כל המדדים שלנו מראים שאנחנו מנצחים במלחמה.״ מקנמארה זכה לכינוי ״מחשב עם רגליים״ ונחשב לאחד האנשים החכמים בעולם. טרם מינויו הוא הספיק לכהן כנשיא חברת המכוניות פורד, להיות הפרופסור הצעיר ביותר בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, ולהצטרף לצוות קטן של חוקרים שעזרו לארה״ב לנצח במלחמת העולם השנייה.

מקנמארה יישם בווייטנאם את כל מה שהצליח לו עד כה. הצבא נוהל כמו חברת מכוניות מתוך הנחה שעליונות טכנולוגית תוביל לעליונות מדינית: המנצחת תהיה זו שתוכל להקצות משאבים רבים יותר באופן יעיל יותר על בסיס ״מדדים״ מדויקים יותר. הנחת המוצא הזו עבדה מול גרמניה ויפן המתועשות, אבל היא לא עבדה בווייטנאם. ב-1968, מקנמארה פרש מתפקידו בבושת פנים, ואחריו פרש גם הנשיא ג׳ונסון.

ג׳ונסון, שתפס פיקוד אחרי רצח קנדי, הבין מאוחר מדי שהמלחמה לא מתנהלת בווייטנאם אלא בטלוויזיה. ההתנגדות הציבורית למלחמה, כולל קריאות לסרבנות המונית, עלתה במקביל לחדירת המוצר החדש. בתחילת שנות השישים, טלוויזיות היו יקרות ונדירות. בסוף העשור, הן כבר היו כמעט בכל בית. ההחלטה לפרוש גמלה בליבו של ג׳ונסון אחרי שצפה בכתבה של וולטר קרונקייט – ה״דני קושמרו״ של אמריקה – שהציגה את חוסר התוחלת של המלחמה. כתבה אחרת מאותה עת תיארה הפגזה של אזור מגורים. אחד הקצינים הסביר לכתב שהוא וחבריו נאלצו ״להרוס את הכפר בכדי להציל אותו.״ בעולם שבו תמונות, ציטוטים, וקליפים קצרים משדה הקרב משודרים למאות מיליוני אנשים בזמן אמת, קשה לנצח במלחמות, במיוחד אם אתה החזק. וביתר שאת אם אתה לא מבין מה מניע את האויב ולא מסוגל להגדיר יעדים ברורים לכוחות בשטח.

יום אחרי שהודיע על פרישה, ג׳ונסון נפגש עם מנהלי ערוצי הטלוויזיה ורמז להם שהם אשמים בהפסד הממשמש ובא. הנשיא פירט באוזניהם קרבות נואשים ממלחמות עבר כגון קרב מידוויי עם חיל האוויר היפני והקרב על הבליטה מול כוחות השריון הנאצים. הוא רמז שאם הקרבות האלה היו משודרים בזמן אמת, רוחו של הציבור האמריקאי הייתה נשברת אפילו במלחמה המוצדקת ההיא. לחליפין, אם הקרבות בווייטנאם לא היו משודרים, ארה״ב הייתה מנצחת. ג׳ונסון צדק בנוגע לכוחה של הטלוויזיה, אבל לא הבין שהדיווחים, המחאה, והסרבנות הצילו את אמריקה משקיעה עמוקה עוד יותר בבוץ. אדרבה, אם הייתה טלוויזיה בכל בית כבר בתחילת המלחמה, ייתכן שהיה נחסך מארה״ב מחיר יקר. האמריקאים נכנסו לווייטנאם בעולם שבו נשיאים יכלו לשלוט על הנרטיב ויצאו ממנה אל עולם שבו האפקט התקשורתי הוא הפכפך ובלתי צפוי כמו המלחמה עצמה.
ב-1973, ניקסון חתם על הסכם שיוציא את ארה״ב מהביצה אבל הבטיח – ולא קיים – שארה״ב תחזור במקרה הצורך. ההרס הנרחב בווייטנאם פגע באופן בלתי הפיך בתדמיתה של ארה״ב, שהייתה בשיא אונה המוסרי לאחר מלחמת העולם השנייה. ההוצאות על מלחמת ההתשה הרחיבו את הגירעון הממשלתי, הביאו לקריסת תקן הזהב שגיבה את הדולר האמריקאי, ותרמו לאינפלציה ההרסנית של שנות השבעים והשמונים. מאידך, ״תאוריית הדומינו״ שהצדיקה את הכניסה האמריקאית לווייטנאם הופרכה. תמוכי המלחמה טענו שאם לווייטנאם תהיה ממשלה קומוניסטית, מדינות נוספות באסיה ובאירופה ילכו בעקבותיה. בפועל, אחרי הנסיגה האמריקאית, שום מדינה נוספת לא הצטרפה לגוש הקומוניסטי. דווקא ברית המועצות היא זו שקרסה בסופו של דבר, בין היתר אחרי שהסתבכה במלחמה יקרה ומיותרת משלה באפגניסטן.

בישראל כמו בישראל, הכל קיצוני יותר. אל מול עזה, מספרים לנו שחייבים ״למנוע אלטרנטיבה לחמאס בכדי למוטט את חמאס״, ומוסיפים בלחש שאין ברירה, חייבים גם ״להרוג את חטופים בכדי להציל אותם.״ ובמישור הרחב יותר, חייבים גם ״להרוס את המדינה כולה בכדי להציל אותה.״ לא להרוס את המדינה הפלסטינית, אלא את מדינת ישראל: להפקיר חבלי ארץ שלמים, להקריב מאות חיילים, לחבל ביחסים עם בעלות הברית שלנו, להדוף שכנים שרוצים בשלומנו, להסית נגד חלקים נרחבים בעם, להשחית את הדת היהודית, לעוות את נשמת ילדינו, ולהקריב את החזון הציוני כולו תמורת חזון משיחי.

וגם בישראל, האבסורד מבוסס על רמייה עצמית. אנחנו מספרים לעצמנו ש״התנתקנו מעזה" אבל שוכחים להזכיר שהמשכנו לשלוט על מעברי הגבול שלה, ולהתנגד לכך שתקבל מעמד מדיני. אנחנו גם מתעקשים להתעלם מהקשר בין עזה לבין 3 מיליון פלסטינים שחיים ללא זכויות בסיסיות תחת שלטון ישראלי ביהודה ושומרון. אפילו מי שמאמין שהסידור הזה בלתי נמנע לא יכול לטעון בכנות ש״התנתקנו.״ האם בן גוריון היה מסכים לנסיגה של הבריטים מירושלים אבל המשך שליטה שלהם בכל שאר המדינה? האם יהודי מהצפון היה מסכים לראות את קרובי משפחתו חיים תחת שלטון צבאי ערבי בדרום? ברור שלא. אבל משום מה, כשזה מגיע לפלסטינאים אנחנו מרשים לעצמנו להיתמם ולפנטז.

במשך עשרים שנה (או 57, תלוי איך סופרים), סיפרנו לעצמנו שאפשר לנהל את הסכסוך. שכנענו את עצמנו שלאויבים שלנו יש יותר מה להפסיד מכך שאין לנו גבולות ברורים או חזון. חשבנו שהזמן עובד לטובתנו, שאפשר להמשיך ליישב מאות אלפי אנשים בגדה המערבית, למתוח את צה״ל להגן על עוד ועוד מאחזים, ושהכל יהיה בסדר. וזה עוד במקרה הטוב. חלק מאיתנו בנו על זה שזה ייגמר רע: שיום אחד זה יתפוצץ ותהיה לנו הזדמנות סופסוף לגרש את כל הפלסטינאים ולהגדיר מחדש את תנאי המשחק, או שפתאום ירדן תתמוטט ותהפוך למדינה הפלסטינית האמיתית. אלה ציפיות לגיטימיות, אבל שוב, בוא נהיה כנים עם עצמנו על מה עשינו ולא עשינו בכדי לקדם שלום או ביטחון.

הרמייה העצמית נמשכה אל תוך השביעי באוקטובר. המתקפה הייתה אכזרית ומזעזעת, אבל בשום שלב היא לא איימה על קיומה של ישראל באותו אופן שהפלישה הסורית והמצרית איימו עליה במלחמות עבר. היא גם לא שיקפה שום חולשה בסיסית של צה״ל, חייליו, וכלי הנשק שלו. היא כן שיקפה כישלון של מדיניות שהניחה שחמאס מורתע ושישראל יכולה להרשות לעצמה להחזיק מספר קטן מאוד של חיילים על גבול עזה. נוסף על זאת, גם רימינו את עצמנו שחמאס לא תיכנן להצליח עד כדי כך, ועל כן חושש מתגובה ישראלית עוצמתית. התגובה הזו היא בדיוק מה שחמאס רצה, וישראל הגיבה באופן הכי צפוי.

שמונה חודשים אל תוך הלחימה, אנחנו ממשיכים לרמות את עצמנו. שלא כמו וולטר קרונקייט האמריקאי, דני קושמרו שלנו לא יעז לדווח באומץ את האמת משדה הקרב. אולי, יום אחד, בעוד כמה שנים. אבל לא עכשיו. במקום לדווח מווייטנאם שלנו, התקשורת הישראלית מתענגת על ביקורים באמריקה – כל טמבל מאוניברסיטת קולומביה שלובש כאפיה הופך לסיפור. ההרג וההרס בעזה לא נראים ובקושי מדווחים, ונראה שכל העולם מלא אנטישמים ששונאים אותנו בלי שום סיבה. ושיהיה ברור: יש הרבה אנטישמים בעולם, אבל זה לא מסביר את השינוי העמוק ביחס לישראל בשנה האחרונה, וגם לא את השינוי מאז תחילת המלחמה ועד היום. ובכל מקרה – אנטישמים ומדיה חברתית זה משהו שצריך לקחת בחשבון.

הקרב על התודעה זה לא משהו שקורה במקביל למלחמה – זו המלחמה עצמה. על כן צריך לחשוב על העלות מול התועלת של הפצצות מסיביות, של הרס שכונות מגורים שלמות, של הצהרות מטורללות על פצצות אטום וניתוק חשמל ומים. היום כבר ברור שאם ישראל הייתה עושה כלום, כן כלום, בתגובה למתקפת ה-7 באוקטובר, מצבה היה טוב פי כמה. יכולנו להאשים את איראן וקטאר, להפעיל עליהן לחץ בינלאומי, ולאיים ישירות על ראשי חמאס במקום על תושבי עזה. יכולנו להתרכז בפעילות מודיעינית ותגובות ישירות למקורות הירי. ובמקביל, יכולנו לצאת בהצהרה שישראל שוחרת שלום ורוצה לראות את הפלסטינאים חיים בשלום, ורוצה רק למגר את חמאס ואת שאר הגרורות האיראניות באזור. איום הכניסה הקרקעית לגיטימי וחשוב, אבל זו הייתה צריכה להיות האופציה האחרונה, לא הראשונה, ובכל מקרה היא הייתה צריכה להיות מלווה ביוזמה מדינית.

בינתיים, הצעידה אל תוך המלכודת בעזה השיגה את כל מה שרצו אויביי ישראל: הפלסטינאים בראש סדר היום העולמי. קטאר הפכה למתווכת ומיני-מעצמה אסטרטגית. איראן חוגגת ומרשה לעצמה לירות מאות טילים על ישראל ולהעמיק את מעורבותה בתימן, לבנון, ועיראק. אירופה וארה״ב מטילות סנקציות ומאיימות באמברגו נשק. וישראל לא מסוגלת אפילו להגיב אל האיומים המיידיים בצפון ובעזה. במקום לעשות, מנהיגינו מברברים ומאיימים, מסיתים ומבעירים, עושים את כל מה שלא צריך אבל לא את מה שצריך. והכישלון כבר לא יתום. כולם אשמים: ביידן, גנץ, גלנט, בהרב-מיארה, ומי לא בא? רק ביבי ושרה. ומאחרי העשן, המטורפים משני הצדדים חוגגים.

בישראל אוהבים להשוות את החמאס לנאצים ואת הצביעות האמריקאית שהפציצה את דרזדן והירושמה. אז בואו נדבר על נאצים. אפילו אל מול הרוע המוחלט, ארה״ב הצהירה מראש (1941) שהיא לא תחזיק באף שטח שתיאלץ לכבוש ושהיא תכבד את הזכות להגדרה עצמית של העמים (כולל המפסידים) בשטחים אלו. ארה״ב מעולם לא הטילה ספק בזכותה של גרמניה להתקיים כמדינה עצמאית. כנ״ל גם בחזית היפנית, שם האמריקאים אפילו התירה לקיסר – האויב המר שלהם – להמשיך לכהן באופן סמלי. האמריקאים עשו את מה שצריך (דה נאציפיקציה, כיבוש זמני ביפן) ואמרו את מה שצריך (הכרה בזכויות אדם של המפסידים ובזכות להגדרה עצמית). למה כל כך קשה לישראל להגיד – רק להגיד! – את מה שצריך? 

כאן אנחנו מוצאים את עצמנו מול האמת המרה ביותר, מול השקר הגדול שרוב אזרחי ישראל מספרים לעצמם: הטענה שלממשלה אין תכנית ליום שאחרי. למרבה הצער, נראה שלממשלה דווקא יש תכנית ליום שאחרי. מה שאתם רואים זו התכנית: להחריב כל סיכוי לשלום, להתקין ממשל צבאי על עוד שני מיליון פלסטינאים בעזה ובמקביל להנציח את השליטה של 3 מיליון אחרים בגדה. לנתק את ישראל מבעלות בריתה ובמקביל להחריב את מערכת את שלטון בישראל ולמנות נתינים נאמנים לבתי המשפט, המשטרה, השב״כ, והצבא. ישראלים רבים מדי מספרים לעצמם ש״זה לא אנחנו״ ״וזה רק כמה קיצוניים״ ו״בבחירות הציבור ישמיע את קולו.״ ובינתיים, ההפיכה לא התעכבה, היא האיצה ואוטוטו מגיעה לקו הסיום בחסות ״יחד ננצח.״

השקר שחייבים להתקדם במסלול הצבאי והמדיני שהתוותה הממשלה הנוכחית מונע מאנשים טובים להגיד ולעשות את מה שצריך. 

אז מה עושים?

מסרבים. כל חייל וכל מפקד, כל עובד וכל משקיע: כולם צריכים לקרוא לממשלת ישראל להתפטר לאלתר ולקבוע מועד ברור שבו כולם יניחו את הנשק, הלפטופ, הארגז, או הארנק. המציאות טפחה על פניה של ישראל והגיעה העת להחזיר את המנדט לציבור ולהחליט מה המדינה הזו רוצה להיות כשתהיה גדולה.

ובכדי שלא יהיו אי הבנות: הציבור צריך להציב אולטימטום קצר לממשלה. לא להפסיק להגן על הגבולות או לפגוע באיש, אלא לקבוע יום שאחריו אי אפשר להמשיך.

אם נכניס את כל המידע על המלחמה לתוך מחשב-על הוא יספר לנו שכבר הפסדנו ב-7 באוקטובר. ככל שנמשיך קדימה, כך נשקע עמוק יותר בבוץ. העם צריך להחליט אם זה מה שהוא רוצה. ויפה שעה אחת קודם.